קוריאה-שוויץ-ישראל
עם כניסתה לחדר ניכר שאינה מכאן. יופייה אקזוטי, מוצאה מהמזרח הרחוק. העברית שבפיה פשוטה עם מבטא זר שקשה לזהות את מקורו. הופנתה על ידי שרותי הרווחה המבקשים חוות דעת לגבי יכולתה להמשיך ולטפל בשני בניה, בני 8 ו-7. נראה כי הילדים סובלים מהזנחה.
מרים, זהירה וחשדנית. תגובה מובנת לאור המצב בו נמצאת. אינה יודעת האם יכולה לתת אמון שתזכה "למשפט צדק" כהגדרתה.מבינה את חשיבות התהליך ואת האפשרות שילדיה יוצאו מחזקתה. כנותה מרשימה לאור האבחון אותו עוברת ולאור העובדה כי תקופה ארוכה נמצאת "תחת זכוכית מגדלת" כדבריה. מבקשת "שהסיוט" יגמר, ומביעה אכזבה כי התהליך יהיה ארוך והמלצה לגבי עתיד בניה לא תהיה היום.
נענית לבקשה ומספרת את קורות חייה. נולדה בקוריאה, את הוריה לא הכירה, ואינה יודעת עליהם דבר. בגיל חמש אומצה על ידי זוג מבוגר, חשוך ילדים משוויץ. עברה לגור עם הוריה המאמצים בכפר קטן. הוריה המשכילים, האב רופא, והאם מרצה וסופרת, העניקו לה חינוך והשכלה רחבה. סיימה בית ספר תיכון בהצטיינות, ניגנה היטב בפסנתר, ורכשה ידע נרחב באומנות - בתחומי הציור והפיסול. אינה זוכרת אירועים חריגים בילדותה. אומרת רק שהרגישה זרה. בכפר הקטן בו גדלה נראתה שונה מכולם ולעולם לא הרגישה בבית.
עם סיום לימודיה בתיכון, ערכה טיול לארץ הקודש. הוריה, נוצרים אדוקים, שמחו על מסעה ועודדו אותה. מרים הגיעה לקיבוץ כמתנדבת. פגשה צעיר , בן הקיבוץ, יחסיהם התהדקו, מרים אהבה אותו והייתה מאושרת. שמרה את הקשר בסוד מהוריה היות וחששה כי יתנגדו וידרשו ממנה לחזור. לאחר זמן גילתה מרים כי הרתה לבן זוגה. בן הקיבוץ התנכר לה, והיא הורחקה מהקיבוץ בו ביום. מצאה את עצמה בארץ זרה, כמעט ללא כסף ללא כתובת או סיוע. כששמעו הוריה על מצבה, ניתקו את הקשר איתה ולא הסכימו לסייע.
לאחר מספר ימים, כשכמעט ואזל מעט הכסף שהיה לה, הצליחה מרים לעורר את סקרנותה של כתבת תחנת רדיו מקומי. מעל גלי האתר סיפרה את סיפורה. מבין המטלפנים לתחנה היה גבר מעיירת פיתוח שהציע לה בית ומחסה. נשמע למרים נעים הליכות ומעורר אמון , וכך עוד באותו היום הגיעה לביתו.
וכך מצאה עצמה מתחילה חיים חדשים בעיירת פיתוח קטנה ומרוחקת. לאחר תקופה קצרה התברר לה כי בן זוגה החדש, דוד, מכור לטיפה מרה, אינו עובד ועליה לפרנס את עצמה ואותו. כך נולד בנה הראשון, ותוך זמן קצר הרתה שוב. היא סבלה מיחס משפיל ומאלימות, אך הכירה תודה לדוד שפתח בפניה את ביתו והאמינה שבכוחה לעזור בשיקומו ולהעניק חיים טובים לה ולשני ילדיה.
לאחר הולדת בנה השני התקשתה לפרנס את משפחתה, מעבודות ניקיון. דרישותיו של דוד לכסף גברו, ולאחר שאיים להרחיק אותה ואת ילדיה מביתו, קיבלה את דרישתו והחלה לעבוד בזנות בתל אביב. מרים נסעה לתל אביב למשך שלושה ימים בשבוע, כשבימים אלה נותרים ילידה, (בני 3 ו-2 באותה עת) בהשגחתו של דוד. בימים בהם לא נסעה לתל אביב טיפלה בבן זוגה ובילדיה.
לאחר זמן הבחינו גורמי הרווחה בעיירה במצבם של הילדים. הבנים התנהגו באלימות, והתקשו להשתלב במסגרות החינוכיות של הרשות המקומית. מרים ודוד הסתירו את אורח חייהם, והיות והמצב הכספי היה טוב, לא ראו המטפלים צורך דחוף בהתערבות ובמשך תקופה קיבלו את הבטחות ההורים כי המצב ישתפר. רק לאחר חמש שנים , עת הייתה מרים בת 28, החמיר המצב עד כדי כך שהוחלט על ברור מעמיק ואפשרות הוצאת הילדים מרשות הוריהם.
בתחילת תהליך האבחון הייתה מרים זהירה וחשדנית. ניסתה לשמר את מצב משפחתה ולהכחיש קשיים ובעיות. היא לא האמינה כי יש באפשרותה לשנות את חייה ולהעניק לילדיה חיים יציבים ובטוחים. היה עליה להאמין באנשי הטיפול ובכוונתם לסייע לה. ולהאמין בעצמה, בערכה, וביכולתה לעמוד על רגליה ללא תמיכתו של דוד, שלמרות מגרעותיו העניק לה בית בזמן שהעולם כולו הפנה לה עורף.
קשה להבין מניין שאבה מרים את הכוחות. היא נתנה את הסכמתה כי בניה יעברו לפנימייה, עזבה את דוד, למרות איומיו ודרישותיו, עזבה את עיסוקה בתל אביב, ומצאה עבודה משרדית המתאימה לכישוריה ולהשכלתה. בתהליך הטיפולי בדקה את עצמה ואת חייה. הדקה את הקשר עם בניה, והאמון שנתנה בהם סייע להם להתגבר על הקשיים שאפיינו את התנהגותם. הם עברו ללמוד במסגרת חינוכית נורמטיבית ולאחר זמן חזרו לחיות עם אימם. מרים שמרה על הקשר הטיפולי, ידעה לנצל את הסיוע שהוצע לה, תפקודה היה יציב וחייה חזרו למסלול חיובי. היא חידשה את הקשר עם הוריה בשוויץ. לאחר חמש עשרה שנות ניכור הגיעו לביקור. הם היו בגיל מתקדם ושמחו לפגוש את נכדיהם. למרות הצעתם, בחרה מרים להישאר עם ילדיה בישראל. לאחר זמן פגשה גבר מבוגר, מושבניק, אלמן ואב לילדים מבוגרים. היא לא הסתירה ממנו את עברה. הקשר שלהם התהדק והם נישאו. מרים עברה עם ילדיה לגור במושב ונראה כי דרכה הקשה הגיעה אל סיומה.
כשנשאלה מרים איך הצליחה לשקם את חייה ולהתגבר על קשיים שליוו את דרכה- ענתה בחיוך מבויש כי אינה יודעת. אכן יש צורך בהרבה כוח ונחישות כדי להיעזר בתהליך טיפולי מורכב, ולעבור את הדרך הארוכה מקוריאה לכפר קטן בשוויץ, דרך הקיבוץ ועיירת הפתוח- למושב בישראל.



