הפעם החזיקה בידה מעטפה חומה גדולה. כמו בכל שבוע הגיעו לטיפול בשעה היעודה. לא מחמיצים פגישה. מתנסחים בבהירות תוך שליטה עצמית גבוהה. זוג בשנות השישים לחייהם. בעלי מקצועות חופשיים, מצבם הכלכלי טוב, שני ילדיהם נשואים וחיים את חייהם ללא תלות בהורים, נכד אחד. היא נאה ומטופחת, מנסה לשמור על מראה צעיר, הוא מקריח וסובל מעודף משקל נראה מבוגר מגילו . פנו לייעוץ לפני מספר חודשים. גילה כי לאשתו רומן עם העובד הזר הטורקי שהעסיקו בשיפוץ בביתם. בחדר הטיפול נחשפים השפלה כאב ועלבון. הוא חש נבגד, מושפל על הבחירה של רעייתו. אינו מבין כיצד בחרה צעיר, לא משכיל שאינה יכולה לשוחח איתו כי אינו דובר אף אחת מהשפות השגורות בפיה. היא מתביישת, מושפלת, מתקשה בתחילה להסביר את המעשה. מתגוננת בקושי מול האשמותיו על התנהגותה הילדותית, על הפגיעה בחייהם המשותפים והשנים הרבות שלהם יחד. רק מאוחר יותר מסבירה כי הרגישה בודדה, לא מסופקת, ללא תפקיד משמעותי בחייה. לא זקוקים לה כאימא, בעלה שקוע בעצמו ואינו פנוי אליה, במקום עבודתה רומזים כי עליה לעזוב. הגבר הצעיר, זר בארץ, בודד , זקוק לה כאימא, כמפרנסת כאישה. אינה מכחישה כי לסקס הייתה משמעות. שוב חשה נחשקת, אישה. אך מנסה להסביר כי הרגישה רגש אימהי מטפח, אהבה להחזיקו בזרועותיה, להרגיש כיצד הוא פגיע חסר אונים, זקוק לה. בעלה פגוע עוד יותר מגילוי הלב, מושפל וכועס, ממאן להתנחם, אינו יכול ואינו רוצה לקבל את חלקו במשבר , נאחז בהאשמות כדי להסביר עד כמה סובל, אינו מסוגל לסלוח ולאפשר התקרבות מחדש. היא מנסה להבין אותו, לבטא אהבה אכפתיות, אך נראה כי כל נסיון התקרבות רק מגדיל את המשבר והכעס. "גם ההוא קיבל ממך יחס כזה!" – משפט שחוזר על עצמו ומעצים את התסכול והקיפאון בחדר הטיפול. לפגישה הפעם נכנסה באופן שונה. זקופה, ובמקום הבעת הפנים המצטדקת, הכנועה, ארשת תקיפה, מרוחקת. נאחזת בחוזקה במעטפה שבידיה כמעט חורקת שיניים. בעלה זהיר, מרגיש באוירה השונה, במתח. אינו מבין ומנסה להתעלם מהשינוי. "היה לי שבוע קשה"- פותח את השיחה כרגיל- "איני יכול להפסיק לחשוב על שניהם יחד". "די עם הצביעות" היא אומרת חרש, "גם לך יש קשר אחר". הוא שותק לרגע, מכחיש מכל וכל וחוזר להתקיף: "לא תצליחי להתחמק על ידי האשמות שווא". הפעם אינה נכנעת, פותחת את המעטפה ומוציאה דפים מודפסים: "ומה זה?" מטיחה את הדפים בפניו. שותק. לראשונה מתקשה לענות. חיוור לוקח את הדפים ובוחן אותם. "מהיכן השגת אותם?!" לוחש פגוע ומבולבל. "מהמחשב שלך." עונה בחוסר סבלנות ובכעס, דמעות חונקות את גרונה. כל חודשי ההשפלה וההתגוננות פורצים החוצה. חוגגת את נצחונה: "אתה צבוע, אינך טוב ממני. אין לך זכות להאשם אותי!" לאחר שתיקה ארוכה- "זו חליפת מכתבי מייל עם אישה בארצות הברית" מסביר, "מעולם לא פגשתי בה הקשר הוא וירטואלי בלבד, איני יודע איך היא נראית", מנסה להתגונן. אינה מוותרת- " היא שלחה תיאורים מפורטים". מוציאה מהתיק שלה תלתל בלונדיני- " היא העבירה לך משהו משל עצמה. מצאתי את שיער ראשה במגרה שלך". "זה לא אותו הדבר" מנסה להתגונן. מתוסכל ופגוע בולע את המילים, המשפטים נאמרים בבלבול ובחוסר סדר, שלא כדרכו. "לא שכבתי אתה, לא נגעתי בה, זה מעין חלום. ייתכן והיא בכלל גבר בן שבעים ללא שיניים", מנסה להתבדח, "גם התיאורים של עצמי ששלחתי לה אינם תואמים את המציאות". אינה יכולה לקבל את נקודת מבטו. "גם אני חייתי חלום", קוראת בתסכול, דמעות חורצות פסים שחורים על פניה, עקבות האיפור סביב עיניה. הוא מביט בה, דבר מה מתרכך בהבעת פניו. בהיסוס מושיט לה מגבון מקופסת המגבונים אשר על השולחן. מופתעת נושאת אליו את עיניה שהיו מושפלות במשך השיחות עד עתה. בזהירות מושיטה את ידה ומקבלת ממנו את המגבון, נזהרת לא לגעת בידו. במהלך השיחות הבאות יש שינוי. הוא מנסה להסביר את הבדידות, את הכאב על הזיקנה, את הבושה להביט על עצמו בראי, את ההתכנסות בעצמו ואת ההתרחקות מרעייתו. את האהבה לאשה בפניה אינו צריך לחשוף את מראהו. מתאר את ההתרגשות שבקשר בעל עוצמה וללא חסרונות. את הקבלה ללא תנאי ואת הבטחון שחש בכך שחשף רק מה שרצה. היא מקשיבה, מנסה להבין, פגועה מכך שהעדיף אשה אנונימית רחוקה ולא מציאותית על פני חברה לחיים מציאותית וקרובה. היא מספרת על בדידות, על געגועים, על ניסיון לגעת בבן זוג שהולך ומתרחק וחרדה מכך שיעזוב. מדברת על גאווה על כך שצעיר רוצה בה. את החיזוק שחשה, על הצורך להיות נאהבת. מדברת על בושה, על רגשות אשם. הוא מקשיב פגוע על חוסר הצדק, על חוסר יכולת להתחרות בגבר צעיר ממנו. עתה מנסים להבין כל אחד את חלקו במשבר. מאשימים פחות וקשובים יותר. מפסיקים לנסות לקבוע מי אשם ומי סובל יותר. מתקרבים בזהירות ומטפחים מחדש קשר עדין ושברירי. כדי להגיע לנקודה זו היה צורך לפתוח את המעטפה.