"כשהייתי בן שמונה מצאתי יונה לבנה שבלעה רעל". גבר באמצע שנות הארבעים לחייו. נשען לאחור בכורסא, על השולחן הקטן לצידו חפצים המעידים על גבר מצליח. טלפון סלולרי משוכלל, מפתחות מכונית יקרה וזוג משקפי שמש עם שם יצרן ידוע המוטבע בהבלטה. לבוש בקפידה, הבגדים תואמים לנעליים המבריקות. שזוף ומקרין ביטחון עצמי. מדבר בשטף ובבהירות. רק מבטו מושפל, מכונס בעצמו.
"שמעתי", ממשיך ומספר, "שאם משקים יונה שהורעלה בקפה היא מתאוששת. לקחתי את היונה הביתה. אני זוכר איך פרפרה בידי. הנחתי אותה בתוך קופסא מרופדת בצמר גפן, והכנתי נס קפה".
הוא עוצר מהרהר מעט וממשיך.
"בעזרת כפית פלסטיק קטנה הגמעתי אותה במשקה. היא התנגדה." עוצר ומחייך. "בעדינות הצלחתי לרכוש את אמונה ולאחר מספר ניסיונות הפסיקה להתנגד וגמעה מהמשקה והייתי בטוח כי ראיתי בעיניה הכרת תודה." חושב מעט, ידו מיישרות בהסח הדעת את חפציו שעל השולחן הקטן שלצידו.
"היונה נרדמה", הוא ממשיך, "השארתי אותה בקופסא המרופדת בחדר ויצאתי לשחק עם חברים. כשחזרתי שמחתי לגלות כי היונה התאוששה, התעופפה בחדר בחוסר שקט ונתקלת שוב ושוב בשימשת החלון הסגור מחפשת את הדרך החוצה."
"ניסיתי לתפוס אותה", הוא ממשיך שקוע בעצמו, "אך ככל שניסיתי גברה בהלתה, התעופפה בחדר נתקלת ברהיטים, ונוצותיה מתעופפות לכל עבר. כל נסיונותי להגיע אליה ולהרגיעה לא צלחו. הרגשתי כעס, חשבתי שהיא כפויית טובה המפנה עורף לילד שהציל אותה".
עוצר בדבריו, חושב, אינו זקוק לשאלות או לעידוד. מהורהר ממשיך בדבריו.
"כשהגיע אבא, מצא את היונה ואותי בהפסקה. היונה ישבה במרומי הארון, רחוקה ממני, מתנשמת בכבדות ומבוהלת, אותי, עצוב, נרגז וחסר אונים יושב על הריצפה למרגלות הארון מביט למעלה בגעגועים. אבא עזר לי, ויחד הצלחנו לתפוס את היונה המבוהלת. "
לראשונה מתחילת השיחה מישיר מבט ומחייך חיוך מבויש של ילד שאינו תואם את חזותו הבוגרת והבטוחה.
"בעודי אוחז את היונה המבוהלת בעדינות בידי, שמעתי את אבא אומר כי עלי לשחררה. ניסיתי למחות, להסביר כי אהיה טוב אליה ואשמור עליה מכל רע, אך אבא הסביר כי היא נועדה לחיות בטבע וככל שאשתדל היונה תסבול אם תשאר איתי. יחד יצאנו לחצר. החזקתי את היונה בעדינות מרגיש איך ליבה פועם בחוזקה בכף ידי." הוא משפיל שוב את עיניו ונראה כי יש דימעה בזוית עינו.
"כאשר עצרתי" ממשיך לאחר שהצליח לשלוט שוב ברגשותיו, "הרפתי מאחיזתי ביונה, היא קפאה לרגע בידי, ואז פרשה את כנפיה ועפה אל השמיים הכחולים, מבעד לדמעותי עקבתי אחריה מתרחקת. כשנעלמה הנקודה הלבנה פניתי לאחור וטמנתי את פני שטופות הדמעות בחיקו של אבא שחיבק אותי."
הבעת פניו משתנה, טון דיבורו נעשה עמוק ובוגר יותר, מתרומם בכורסא וגבו מתיישר.
"השנים עברו" ממשיך בחיוך, "נשאתי אישה, ולפני מספר שנים התגרשנו. לא חסר לי דבר, אני רואה עצמי אדם מצליח, התגברתי על משבר הגרושין ואני ממשיך בחיי."
עוצר בדבריו, מהרהר, וממשיך בזהירות. "הרגשתי בודד, עבדתי שעות ארכות אך הייתי לבד זמן רב. ערב אחד כשהבדידות העיקה יותר, חיפשתי באינטרנט אתרים של נערות ליווי." משפיל את עיניו, אחר כך מרים את מבטו ומחפש תגובה לדבריו.
"תמונתה משכה מיד את תשומת לבי. הייתה יפה, ולמרות שפניה הוסתרו היה משהו אמיתי בתמונתה, גם הדברים הכתובים ליד התמונה מצאו חן בעיני, מעודנים ומציעים קשר, ולא מין בלבד. " מהסס ואינו יודע כיצד להמשיך, ניכר שחש מבוכה ודיבורו נעשה שקט ורך יותר.
"היא הגיעה בשעה היעודה, הופעתה לא איכזבה. הייתה יפה ועדינה. הייתי נבוך והיא הבינה וידעה איך להגיב אלי. הבינה את בדידותי והתנהגה באופן שגרם לי להרגיש נוח. קיימנו יחסי מין אך מבחינתי חברתה הייתה חשובה יותר." שוב שותק שקוע בעצמו וממשיך בדבריו כמי שמודה באשמה.
"הזמנתי אותה שוב", ממשיך, "הקשר שלנו התהדק, בתחילה התקשתי להאמין, אך גם לה היה חשוב להמשיך ולפגוש אותי. סיפרה על חייה, על המצוקה שהביאה אותה לעסוק במתן שרותי מין. סיפרה עד כמה קשה לה ואיך היא מרגישה אחרת בחברתי. למרות שהייתה צעירה ממני בכעשרים שנה, ראיתי בה ידידה אמיתית, והשעות בחברתה היו חשבות לי מאד. לאחר מספר פגישות הצעתי שתפסיק לעבוד והבטחתי תשלום חודשי שיספיק לה למחיה. היא קיבלה את הצעתי בתודה, והקשר שלנו הפך קרוב יותר ויותר. "
שוב שותק, ידיו נעות בחוסר נוחות, מחפש במה להעסיק את עצמו. הבעת כאב עולה בעיניו.
"היינו נפגשים מספר פעמים בשבוע. חכיתי לשעות שלנו וגם לה היה נעים בחברתי. לא רציתי שתעבור לגור איתי, חששתי מלשונן הארוכה של הבריות, איני יודע אם הייתה מקבלת הצעה של מגורים משותפים איתי". שתיקה, "מעולם לא העלתה זאת, הרגשתי שטוב לנו יחד, ולא ראיתי ביחסינו קשר בתשלום, ונראה לי כי גם היא חשה כך."
עוצר בדבריו לזמן ארוך יותר, ניכר שמנסה להתגבר על סערת רגשות.
"עד שיום אחד התקשרה וביקשה שאפגוש אותה בבית קפה בעיר, לא הסבירה בטלפון מדוע אינה רוצה לבוא לדירתי." שוב עוצר ונראה שהדמעות חונקות את גרונו.
"סקרן הגעתי לפגישה. ליבי לא ניבא דבר. היא חיכתה לי וראיתי כי היא נרגשת. בדמעות סיפרה כי לפני זמן מה פגשה צעיר בן גילה שמוצא חן בעיניה, אמרה כי מרגישה שמתפתח קשר משמעותי ביניהם והם החליטו לעבור ולגור ביחד. הצעיר עובד בעבודה טובה וגם היא מצאה עבודה כמזכירה. הם מתכננים עתיד משותף". הדמעות יורדות על לחייו והכאב ניכר בקולו. נראה כי דמות הילד שבו והגבר והתאחדו ליישות אחת מבולבלת וכואבת.
"בכאב ביקשה שאבין ולא אפריע לה להמשיך בחייה. הודתה לי על עזרתי והזמן שלנו יחד. בלעדי, אמרה, לא הייתה שורדת בעולם האכזרי בו חייתה."
"כמו עכשיו" אומר בחיוך עצוב "זלגו דמעות מעיני, הבטחתי לה שלא אפריע ולא אעמוד בדרכה, לוויתי אותה מחוץ לבית הקפה. בעיניים דומעות נשקה ללחיי פנתה והתרחקה ממני לאורך הרחוב הסואן. הבטתי אחריה, ולרגע היה נדמה כי היא הופכת ליונה לבנה, פורשת כנפיים ועפה אל הרקיע הכחול."
"כשנעלמה פניתי לאחור בדמעות ולא היה שם איש שיחבק אותי".