"אהבתי את אימא ואני מתגעגעת אליה" היא אומרת. אישה בשנות השישים לחייה, שערה לבן. עיניה מתמלאות דמעות. "חיינו בכפר קטן בין גויים" היא ממשיכה, " יום אחד, הייתי אולי בת שבע שנים, אימא ביקשה שאלך לשוק לקנות כמה דברים. אמרתי שאיני רוצה. אימא הכתה בפני, שרטה אותי עד שירד דם, דחפה אותי מחוץ לבית, שמה כסף בידי- "שלא תעיזי לחזור בלי המצרכים, ולעולם אל תגידי לי לא" צעקה אחרי. רצתי מרחק של כעשר דקות עד לשוק, בוכה, הדם נוזל על לחיי מתערבב בדמעות."
היא מפסיקה לדבר, מוחה את דמעותיה, וממשיכה: "חזרתי הביתה עם המצרכים, גאה על כך. אימא חיבקה אותי בחום, ניקתה את פני ונשקה לי. הרגשתי אהובה ומוגנת." היא מפסיקה לדבר, מהרהרת וממשיכה- " הייתי גדולה יותר אולי בת שתים-עשרה, יצאתי בערב עם חברות. אימא אמרה לי לחזור עד עשר. חזרתי באחת-עשרה." עוצרת לרגע, עוצמת את עיניה וממשיכה לדבר בשקט, " מצאתי את הדלת נעולה, דפקתי בדלת, "חכי עד הבוקר" קראה אימא מהבית- "פעם הבאה תחזרי בזמן". " הדלת הייתה דקה" אומרת, "יכולתי לשבור אותה בקלות. לא עשיתי זאת."
שוב מפסיקה לדבר ופרץ חדש של דמעות יורד על לחייה. "חיכיתי עד הבוקר, רגלי קופאות בשלג והדמעות קופאות על לחיי. בבוקר אימא פתחה את הדלת, חיבקה אותי בחום, "שלא תאחרי יותר, את שומעת?" לחשה בחום אל אוזני. "אז היה סדר," נזכרת בגעגועים, "ידעתי מה מותר ומה אסור" ממשיכה "ידעתי שאימא אוהבת אותי ודואגת לי" עוצרת, מהרהרת, מנגבת את הדמעות- " לא כמו היום שלהורים לא איכפת והילדים עושים מה שהם רוצים".
שוב הפסקה- מחייכת מבעד לדמעות - "אימא אהבה אותי, אהבתי אותה, אני מתגעגעת אליה". נשואה לגבר אלים. שנים רבות סובלת מנחת זרועו ומרגישה את אהבתו. אינה עוזבת וסולחת שוב ושוב. כמו עם אימא לאחר הסטירה בא החיבוק ומילות הניחומים. היא מתגעגעת לאימא. לעזוב אותו זה כמו למרוד באימא.
